מה שלומך עכשיו?

#קונסטלציהמשפחתית #IoPT #טראומה #המצבבישראל

מה שלומך נהייתה שאלה מורכבת כל כך. נכון, מזמן איבדנו את היכולת להתחבר לתשובה אמיתית של עצמינו או של הנשאל.ת לשאלה ״מה שלומך?״, אבל נדמה שיותר מתמיד, אחרי 5 שבועות של מלחמה , השאלה נהייתה כמעט בלתי אפשרית.

בלתי אפשרית לשאלה ובטח ובטח למענה. אני משוטטת בפוסטים של חברים ברחבי הרשת ורואה יותר ויותר פוסטים הנעים בין ״הכל מעולה״ לבין ״מותר לי לומר שחרא לי?״ ושתי התשובות, אם מסתכלים עליה לעומק - מגיעות מאותו מקור.

הופר האיזון העדין של חיינו בברוטאליות ולמעשה אין ממש שיגרה. החיים שלנו לעולם לא יהיו אותו הדבר אחרי אירוע כל כך קיצוני. ויותר מכך - אין רגיעה ריגשית כבר חמישה שבועות. נראה שלכאורה אנחנו משדרים כלפי חוץ עסקים כרגיל - בית ספר, עבודה, חוגים, חברים, מסעדה ...אבל הכל לכאורה. שהרי מבלי שנדבר על זה רבים מאיתנו שינו כל כך הרבה דברים בשיגרת היום שלהם:

יש כאלה שישנים בממ״ד או בחדר ההורים כולם יחד עם דלת נעולה וסכינים מתחת לכרית (מים ואוכל בשפע מאוחסנים בארון לצד המגהץ והנעליים), ישנם אנשים שאינם יוצאים מהבית אחרי רדת החשיכה, ישנם כאלה שאינם שולחים את ילדיהם למסגרות, ישנם אלה שחזרו לחיות עם ההורים, אלה שהנפיקו דרכונים ומחפשים לאן להגר, ישנם אנשים שחזרו לדת, אלה שחזרו לעשן סיגריות אחרי שנים בלי, אלה שהגבירו את השימוש באלכוהול או סמים חברתיים אחרים, אלה שהפוסט-טראומה שלהם הופעלה שחזרו ליטול תרופות או אפילו חוו אישפוז. כל זה מבלי לדבר כמובן על הניצולים עצמם.

בנוסף למנעד של התשובה, יש לנו גם חשש אמיתי לקבל מענה על השאלה - כי איננו יודעים לעיתים מה האדם שמולינו חווה ומה יענה לנו. ומה אם איננו מוכנים לשמוע את התשובה? מה אם התשובה תאיים עלי ותפעיל אותי בצורה זו או אחרת? יתכן והמענה ילווה בתיאורים גראפים של חוויות מבדרגה ראונה שניה ושלישית של אותו אדם שלא ממש מיטיב איתי כרגע.

אז הנה כמה טיפים לשאלה ״מה שלומךֿ״?

ראשית, אם אין לכם כוונה באמת לשמוע את התשובה, וזה בסדר, אל תשאלו. לומר פשוט ״שלום״ או ״הי״ זה מספק.

שנית, תדייקו בשאלה - זה עושה פלאים: ״מה שלומך ברגע זה חבר?״ ״מה עובר עליך עכשיו״? זה משנה את היקף השאלה. והתשובה. מחזיר אותנו לכאן ולעכשיו. מה שהיה, קרה ומה שיהיה לא ידוע. כל מה שקורה עכשיו זה מדוייק לרגע זה.

מה שלומך עכשיו? יכול להיות עצב, שמחה, הודיה, הקלה, נשימה, פחד, חוסר ודאות. ועצם היותינו מול מישהו ברגע זה שיכול רק לרגע להחזיק איתי את התשובה הקצרה הזו - דיינו.

דבר אחרון נשמות אמיצות, בואו נהיה טובים זה לזה. את הזוועות שראיתם בטלגראם תשמרו לעצמכם ואל תשתפו אותם עם אף אחד - זו אחריות שלכם להחזיק את זה ולא להעביר את הטראומה הזו הלאה. בחרתם לדעת? מצויין, זה לא אומר שהאדם מולכם צריך, רוצה או יכול להתומדד עם המידע.